ירוקה ולא מקנאה

יצירתית פחות או יותר, אבל בכל מה שנוגע לצבעים, אני בן אדם מונוכרומטי. ככה עם הבגדים שאני לובשת וככה עם הבית שלי.  פלטת הצבעים נעה בין לבן על גווניו, עבור לבז', והמצאת ההמצאות גרז' שהוא הפייבוריט (שילוב של gray & beig), ועד לאפורים ושחורים. לאחרונה, וממש בלי הכנה מוקדמת, הירוק 'עשה כניסה" קבע נוכחות בולטת בחיי והביא אתו מהאנרגיה המיוחדת שלו. כל הירוק הזה בכלל התחיל בכחול. ביקרנו לאחרונה בפורטוגל, באחד הימים ירון רצה לעשות קצת שופינג (בחיי שהוא ולא אני) במרכז קניות שלא היה שונה ממרכזים מוכרים אחרים, חלון ראווה אחד צד את תשומת לבי, לצד הבגדים שהוצגו בו,…

איך נפטרים מהזמזום הזה???

מכורבלת במיטה, כל כך פנטזתי על הרגע הזה וזה סופסוף עומד לקרות, הולכת לישון. ואז, בשנייה שהעיניים נעצמות, העפעפיים כבדים, גם הנשימה באיזה שאנטי לא אופייני, ממש רגע לפני שאני שוקעת בתנומה מתוקה, הוא מחליט להגיע. אני שומעת מרחוק סימנים לכך, מרגישה אותו הולך ומתקרב ויודעת שזהו. הלך עליי. הקרב אבוד מראש ואין לי שום יכולת לנצח אותו, אין פה פייר פאייט. זבוב נחוש וטורדני שהחליט לא לאפשר לי לעשות את זה. בהתחלה אני עוד מנסה להשתיק אותו תוך כדי נפנוף ביד, מהר מאד התנועות הופכות לאגרסיביות. משנה פוזיציה, מתבאסת, מקטרת, מתרגזת , מקללת, מנסה להתעלם. להתעלם?! הצחקתי אותו. הוא…

יום הולדת יש רק פעם בשנה – פרויקט 'פשוט לחגוג' שבוע 1 מתוך 52

בכל שנה כשמתקרב יום ההולדת, אני לא במיטבי, איפה חגיגה ואיפה נחמדת. להיפך, אני מפגינה רגישות יתר ונוטה לפולניות אקסטרא ובאורח פלא, כל אלה נעלמים כלא היו מיד בחלוף היום החגיגי. לקח לי הרבה זמן עד שזיהיתי את הדפוס ובשנים האחרונות אני מנסה להתמודד עם התופעה. אחת הדרכים שמצאתי כיעילות, היא לנטרל את מוטיב ההפתעה שלא עושה לי טוב ולהודיע למשפחה ולחברים הקרובים בדיוק איך מתחשק לי לחגוג ויותר מזה, לתכנן את החגיגה בעצמי על מנת למנוע אי הבנות. תאמינו לי- זה פותר לכולם כמה בעיות. השנה, בגלל שזה יום ההולדת האחרון עם קידומת 4 וכזה שמציין את תחילתו של…

החיים זו אופרה אחרת

המצלמה הובילה אותי למפגש עם האופרה הישראלית, עד אז אחזתי בדעה שאני לא מחובבי הז'אנר, בעקבות ניסיון כושל מהעבר הרחוק, הטלתי וטו על אופרה. הפעם, הפוטנציאל הצילומי הגלום בחזרה גנראלית עם תלבושות ותאורה "על מלא" שכנע אותי לעשות את המאמץ (כמובן שהיתה גם השאלה ההיא מהפוסט הקודם: מתי בפעם האחרונה עשית משהו בפעם הראשונה?!). נכון שנפלתי על הפקה קלה לעיכול, מלאת הומור, תלבושות ססגוניות, תאורה נדיבה וסוף טוב ולא תמיד זה ככה, אבל איך שלא יהיה, האופרה הצליחה לעורר את סקרנותי. החלטתי לתת צ'אנס גם להפקות לגדולים ולא רק לסינדרלה – לכו תדעו, עוד תיוולד שוחרת אופרה וגם אם לא, לפחות…

שנה שאני נקייה!

טלפון מהמרפאה לרוב לא מבשר טובות. נקראתי לדגל: לתאם תור לרופאה. תיאמתי. ואכן התחוור לי שכמעט כל ערך שצריך להיות גבוה- נמוך, כל מה שאמור להיות נמוך עולה על הנורמה המקובלת. כוכב האירוע היה הסוכר בדם. "תתאזני או שנתחיל בתרופות", הרופאה הייתה נחרצת כמו שלא ראיתי אותה מעולם, מה שהבהיר לי, מעל לכל ספק, שזה לא צחוק. היה לי ברור שלסוכרת, גם אם היא 'התחלתית', אין מקום בחיי ויחד עמה גם לכל הרעות האחרות. העניין הוא בטווח שבין ההבנה, ההחלטה והיישום אז למרות שאני בן אדם מאד משימתי ועל אף שהבנתי לעומק את המשמעויות וידעתי מה הן דרכי הפעולה הנדרשות, הימים…

עם כל הכבוד לסינדרלה

התשוקה לצילום הובילה אותי לחיבור מחודש עם אחת האהבות שלי, מחול מודרני ובלט קלאסי. אני לא רוקדת, לא התברכתי באינטליגנציה תנועתית מפותחת וכל הניסיונות להפוך אותי לבלרינה בגיל 3 עלו בתוהו, מה שכן יצא מהניסיונות הללו זו הערכה עמוקה לאמנות הנפלאה והמדויקת הזאת ולאחרונה, בשליחות המצלמה, מצאתי את עצמי מבלה שעות ארוכות במעוז הבלט בארץ,  חדרי החזרות של הבלט הישראלי, מתבוננת ברקדנים (שם כולל גם לרקדניות), נפעמת מכל ניואנס ומנציחה את 'מאחורי הקלעים' תוך שאני לומדת אותם ואת היכולת שלי ללכוד רגעים ולתעד רגש. רפרטואר החזרות כלל את 'סינדרלה', מהפקות הבלט שרצות עכשיו על הבמות בארץ. לשם הגילוי הנאות, אני לא…