להתנתק כדי להתחבר מחדש – פרויקט 'פשוט לחגוג' – שבוע 15 מתוך 52

לפעמים אנחנו זקוקים לשבירת סיטואציה כדי לראות דברים מנקודת ראות אחרת. וזה מה שעשיתי בסוף השבוע הזה. בעיקר, עשיתי במינון מאד נמוך דברים של בד"כ : אוכל-כביסה-סידורים ופיניתי מקום ליצירת מרחב של שקט. נחתי, חשבתי, קראתי ושוב. בעיקר חשבתי על החודשיים האחרונים ועל העתיד לבוא, על הסיבות שבגינן לקחתי על עצמי תפקיד חדש, על המחירים שאני מוכנה לשלם ועל אלו שלא. חשבתי לעומק, על משמעות וחזון, על שליחות ומכשלות ועל האנשים שבדרך, אנשים שהם חלק מהעניין, שהם הסיבה והמוטיבציה. כיאה לסופ"ש של חג האהבה, טיילנו קצת בכרמים (אני טיילתי, ירון ישב ברכב הממוזג וחיכה, באהבה אמנם, שאצלם ענבים. סוג של…

פיצה, שום ושמן זית – פרויקט 'פשוט לחגוג' – שבוע 14 מתוך 52

הכי הכי כשכולם בבית ועוד יותר, כשיש חגיגה במטבח. לא משנה מה ואיך, כל אחד תורם את חלקו, לרוב, אחאי של רותם, מאסטר שף, מנצח על המלאכה. הפעם הלכנו, על פי בקשת הקהל, על חגיגת פיצה באמת פאצץ. בצק דקיק, תוספות משובחות ואפייה בטאבון. כל הטוב הזה הגיע מלווה בפינוקים, יין צונן ולקינוח עוגת גבינה עם שזיפים צהובים. שלא ייגמר לעולם! הבלגן במטבח זה כבר סיפור אחר…      

בארץ הצבר – פרויקט 'פשוט לחגוג'- שבוע 13 מתוך 52

חזר הילד. חזרנו לנשום באופן סדיר. מדהים כמה הריחוק מקרב, כמה לבית יש משמעות כשנמצאים מחוצה לו וכמה חום משפחתי לוקח בגדול את חום יולי –אוגוסט. החגיגה השבועית, חגיגת קיץ במתכונת ביתית, הוקדשה לגיא שלנו. נותנת לתמונות לומר את דברן.

געגועים – פרויקט 'פשוט לחגוג'- שבוע 12 מתוך 52

גיא שלנו נמצא כבר חודש בטיול, פעם ראשונה שנפרדנו לכל כך הרבה זמן, עוד פרק בהתבגרות שלו ושלנו. אמנם לא הודו, לא המזרח הרחוק וגם לא דרום אמריקה. הילד מבלה ימיו בארה"ב, בתנאים לא רעים בכלל, מרבית הזמן בתקשורת רציפה וביום היחיד שלא היינו בקשר, כי לא הייתה קליטה ב Glacier Park בו בילה בין מצוקים, אגמים ודובים, כמעט שיצאנו מדעתנו. מסירה את הכובע בפני משפחות טיילי החצי-שנה-באי-שם. נראה לי כמו תכנית הישרדות, לא למטיילים, למי שנשארים פה לדאוג מרחוק ולהתגעגע. החודש הזה פתח אצלי את צ'אקרת הגעגועים. התגעגעתי הרבה יותר מהרגיל. לגיא ובכלל. לפיכך, החגיגה השבועית שלי מוקדשת לרגעים ששווה להתגעגע אליהם. למען…

לחיי העוגנים בחיים – פרויקט 'פשוט לחגוג' – שבוע 11 מתוך 52

השבועיים האחרונים של עבודה כמעט מסביב לשעון לא הותירו בי אנרגיות לכתוב. לרוב אני כותבת בסופ"ש רק שבקודם הייתי כל כך מותשת שוויתרתי על הפוסט השבועי. נשאלתי על כך, ננזפתי קלות והדבר היחיד שאני יכולה לומר להגנתי הוא שנכון, לא כתבתי אבל כן, עמדתי בהתחייבות לחגיגה שבועית, ויותר מאחת. חגגתי עם העוגנים בחיי, שמפליגים איתי במסע הזה. ובדיוק כמו שבכדי להפליג, אנחנו חייבים להבטיח שאנחנו מצוידים בעוגנים. ככה גם בחיים. העוגן הראשי, ירון, המושבניק הפרטי שלי, תמיד עם הרגליים על הקרקע, אי של יציבות. ירון הוא הבית. מכיל אותי ומרגיע ומאפס וממלא בכוחות להמשך המסע. בשבוע שעבר חגגנו את הליצ'י הראשון שהופיע…

פתח דבר. לייצר איזונים – פרויקט 'פשוט לחגוג' – שבוע 10 מתוך 52

תפקיד חדש. למרות הבעירה בבטן והרצון הטבעי "לקפוץ למים", מבקש דווקא את הפעולה ההפוכה: עצירה, התבוננות, למידה. על התפקיד עצמו, על החיים שמעבר לגבולות שהמשימה החדשה משרטטת ועל הדרך בה אני בוחרת לנוע במרחב הזה. ברור לי שאני חייבת לייצר לעצמי מערכת איזונים תומכת. איים פרטים שימלאו אותי, יעשירו ויזינו. רק ככה אוכל להיות נכונה למימוש המשימה, למילוי השליחות. וכן, זה בדיוק איך שאני מרגישה ביחס לתפקיד שלי וזו הסיבה שבגללה בכלל לקחתי אותו על עצמי. מתוך ההבנה הזו, סגרתי ביומן יום חופש והענקתי לעצמי מתנה. כדי לחגוג וכדי למלא מצברים. אני מאמינה שאכן, נאה דורש נאה מקיים, ואני לא יכולה לדבר על חגיגות…

הזמן שלו, הזמן שלי, הזמן שלנו – פרויקט 'פשוט לחגוג' – שבוע 9 מתוך 52

ולפעמים, במשוואה של מילים ומצלמה, המילים מובילות, ואין תמונה שיכולה לעמוד מולן. חגגתי השבוע – חגיגה של הלב, חגיגה של תודה. בלי לוקיישנים אקזוטיים לצלם, בלי חוויות פוטוגניות יוצאות דופן ועדיין, אחד השבועות המרגשים בחיי. לפעמים, אנחנו מתכננים ופועלים וחושבים ומדמיינים וכשהדבר קורה, הוא שונה בתכלית מכל מה שהעילנו בדעתנו. זה היה השבוע שלי. התחלתי את השבוע, בשישי בבוקר, בביקור משפחתי, אצל אבא שלי בבית העלמין באשדוד. קניתי לו פרחים בגוונים שהוא אהב ובילינו לנו זמן איכות כשהוא הקשיב ואני שיתפתי, בין הדמעות. כבר המון שנים שהוא לא איתנו כאן אבל הנוכחות שלו בלב שלי רק מתעצמת. המון ממי שאני, בזכותו ובגללו…

הכי בבית בעולם – פרויקט 'פשוט לחגוג' – שבוע 8 מתוך 52

  חגים עושים אותי סנטימנטאלית ואני אוהבת אותם, בעיקר מאז שהתחתנתי עם ירון והרבה בזכות שוש, חמותי שתחייה, שכל חג אצלה הוא חגיגה, עם כל הסממנים. בלי שיגועים ובצניעות היא מצליחה, בדרכה המיוחדת, להשרות רוח חג ולחבר אותי לאנרגיה הנפלאה הזאת. הכי אני אוהבת את שבועות. את החגיגה במושב שלנו, שמאז שאני מכירה את ירון נראית פחות או יותר אותו הדבר, ובכל זאת, מרגשת בכל פעם מחדש עם העגלות המקושטות, התבואה המקומית, התינוקות שנולדו במהלך השנה, ריקוד הסוסים המסורתי וכל הקהילה, על אורחיה. בכל שנה, כשהאירוע מסתיים כולם מתפזרים לבתים, להמשך החגיגות המשפחתיות. כל כך לא משנה מה אוכלים, אצל…

פרומו לחג שבועות – פרויקט 'פשוט לחגוג' – שבוע 7 מתוך 52

הפעם, החגיגה השבועית היא על תקן 'להקת חימום' ואחלה פתיח לחג הגבינות הססגוני הזה. אני מאד אוהבת את שבועות והשנה, היות והחלטתי לבחון לעומק את עניין החגיגות בחיים שלי, חשבתי שיהיה מרענן להיערך לקראתו קצת אחרת ובשבוע שקדם לחג מצאתי את עצמי בסדנת עריכת שולחנות לחג ובסדנת צילום גבינות. מעבר לזה שבסדנאות, מוצלחות יותר או פחות, תמיד אפשר ללמוד משהו חדש, ובנוסף לכך שתמיד כיף להכיר אנשים חדשים, הסדנאות הן דרך נהדרת להיכנס לאווירת החג עוד לפני שהוא ממש כאן ולמעשה, למתוח את גבולות הגזרה של החג, מעבר למצוין בלוח השנה שלנו, ככה שבמקום יומיים, אני חוגגת את שבועות שבוע. בפייסבוק נגלה אלי אירוע 'סטיילינג…

אלוהי הדברים הקטנים – פרויקט 'פשוט לחגוג' – שבוע 6 מתוך 52

ולפעמים, כל מה שבא לי זה פשוט לא לצאת מהבית. תוסיפו לזה שבוע מאומץ שהיה, שבוע מאומץ מאד שיהיה, שרב, הצורך להיות בעבודה במוצ"ש והנה, המתכון האולטימטיבי להתחפרות. אני אוהבת להיות בבית, יכולה לבלות ימים שלמים בלי צורך להוציא את האף, ואף פעם לא משעמם לי. אריק אינשטיין היטיב לתאר את התחושות שלי בשירו 'אוהב להיות בבית': "יש אנשים שמטפסים על הרים, יש אנשים שצונחים מגבהים, יש אנשים שרוכבים על סוסים ויש כאלה שגומאים מרחקים, אבל אני אוהב להיות בבית עם התה והלימון והספרים הישנים". אז נכון שאני בעשייה מתמדת, מנסה לגמוא מרחקים ולגמוע חוויות (אפשר ב-א' וב-ע'. בדקתי) ולרוב, מאד נהנית מהעניין, אבל לפעמים, כל מה שבא…

בחברה טובה – פרויקט 'פשוט לחגוג' – שבוע 5 מתוך 52

השבוע שהיה יכול לספק חומר לכמה פוסטים ראויים אבל אני נצמדת לרצון שלי לשתף אתכם הכי קרוב לזמן אמת, בחרתי במשורה את המילים והתמונות ואני מקווה שהן יצליחו להעביר את עוצמת החוויות. החוויה הראשונה – טיול גיבוש למנהלים. אני כמעט 20 שנים בחברה העירונית לתרבות באשדוד וזה טיול המנהלים הראשון אליו אנחנו יוצאים. היו השתלמויות לאורך השנים וימי היערכות אבל בגזרת טיולי הגיבוש, זו הייתה הופעת בכורה. המנכ"ל החדש שלנו, סא"ל במיל', יוצא יחידה קרבית, החליט להכניס אותנו לכושר פיזי ומנטלי ויצאנו לשלושה ימים לצפון הארץ. לב ליבו של העניין היה מסע במקטע הצפוני של שביל ישראל, חלמתי להתחיל את המסע…

חזרה לשגרה – פרויקט 'פשוט לחגוג' – שבוע 4 מתוך 52

החגיגה השבועית שלי מוקדשת לחזרה לשגרה. בינינו, אין לה, לשגרה, מוניטין מי יודע מה או דימוי סקסי במיוחד, נהפוך הוא, היא צבועה בגוונים אפורים, חסרי תשוקה ולהט ומאופיינת בעייפות פיזית ויותר מכך, נפשית. חלק לא מבוטל מאיתנו מקטר על בסיס קבועי בכל מה שנוגע אליה, לא ששים לקראתה ולרוב, לא נותנים לה את הכבוד הראוי. אנחנו נזכרים בכמה היא מבורכת רק כשמשהו משתבש ואז, באורח פלא היא מצטיירת לנו כנשגבת. תנו לנו את השגרה שלנו בחזרה כאן ועכשיו ונאמר תודה. גם לי יש עניינים עם השגרה ורצון "לשבור אותה" ויחד עם זה שאני עובדת על עצמי לעשות כל מני דברים לא…

לחגוג את החיים – פרויקט 'פשוט לחגוג' – שבוע 3 מתוך 52

אירועי הזיכרון והעצמאות מאחורינו. עם כל שנה שעוברת אני מוצאת שיותר ויותר קשים לי הימים הללו וקשה לי עד מאד המעבר, צריכה את הזמן לשנות פאזה. השנה, כדי לקדם קצת את התהליך החלטתי לצאת עם ירון וחברים לבלות את ערב יום העצמאות בהופעה של בראבא בזאפה הרצליה. בכל זאת, יש את פרויקט 'פשוט לחגוג' שלקחתי על עצמי ואני צריכה לספק את הסחורה ו… לחגוג. הספקנו להתמקם, ליהנות מאיזו בדיחה או שתיים ואז, בהצצה שלי לפייסבוק נחתתי על הודעה מזוויעה שפרסמה חברה וירטואלית שלי על מוות פתאומי של חייל, בנו הבכור של בעלה והאח של ילדיה. פגשתי אותה רק פעם אחת, לפני…

חציתי את ים סוף! פרויקט 'פשוט לחגוג' שבוע 2 מתוך 52

הפסח הזה, חציתי את ים סוף ויותר מפעם אחת. כבר מעל 20 שנים שעמית, אחי לא מאותם הורים, מנסה לשכנע אותנו להגיע אליו לדרום אפריקה ואני מהנהנת שמתישהו נבוא. ובאנו. היו לי תכניות לטוס לסנטוריני, לירון היו תכניות אחרות. העליתי את כל הסיבות ללמה לא: מסוכן שם, יוהנסבורג לא בטוחה, המון שעות לטוס, אין טעם להגיע לכל כך מעט זמן, עמית ונוי עסוקים, הטיול ממש לא זול, כבר הזמנתי מלון בסנטוריני ובעיקר מפחיד-מפחיד-מפחיד. ירון לא התרשם ממני, גם  לא כששלפתי "אני לא נוסעת". הדחקתי עד יומיים לפני הטיסה את העובדה שזה אכן קורה. לראשונה לא חגגנו פסח בארץ, בבחינת חציית…

יום הולדת יש רק פעם בשנה – פרויקט 'פשוט לחגוג' שבוע 1 מתוך 52

בכל שנה כשמתקרב יום ההולדת, אני לא במיטבי, איפה חגיגה ואיפה נחמדת. להיפך, אני מפגינה רגישות יתר ונוטה לפולניות אקסטרא ובאורח פלא, כל אלה נעלמים כלא היו מיד בחלוף היום החגיגי. לקח לי הרבה זמן עד שזיהיתי את הדפוס ובשנים האחרונות אני מנסה להתמודד עם התופעה. אחת הדרכים שמצאתי כיעילות, היא לנטרל את מוטיב ההפתעה שלא עושה לי טוב ולהודיע למשפחה ולחברים הקרובים בדיוק איך מתחשק לי לחגוג ויותר מזה, לתכנן את החגיגה בעצמי על מנת למנוע אי הבנות. תאמינו לי- זה פותר לכולם כמה בעיות. השנה, בגלל שזה יום ההולדת האחרון עם קידומת 4 וכזה שמציין את תחילתו של…

השנה, שוברת שגרה

מחר אני חוגגת יום הולדת, האחרון עם קידומת 4 (!), החלטתי לעשות עם זה "משהו" ולהבטיח שהשנה הזו שבין 49 ל- 50 תהייה שנה שוברת שגרה. זו לא החלטה של רגע, היו לי המון הזדמנויות להרהר בכך, יכולתי לסגת בלי שאף אחד ידע, לוותר מראש, לשנות גרסה ומה לא, אבל אני בשלי, לא זזה מהרעיון שנזרע במוחי בט"ו בשבט האחרון, על כל הסמליות שבכך. מאז, אני בציפייה ליומולדת הזו שתגיע, בהתרגשות של ילדה. כשגיל 50 משמש כסמן ימני, הגיע הזמן לקחת את העסק ברצינות, המחשבה שבעוד שנה אני בגיל שכשההורים שלי היו בו, חשבתי שהם זקנים, גרמה לי להרים לעצמי להנחתה. אז…

להקשיב לבטן

אני לא תמיד מקשיבה לה, לפעמים קשה לי להתמסר, לבטוח ולשחרר ויש פעמים שמתחוללים קרבות בינה לבין החבר'ה האחרים, אבל בכל הפעמים שאני מאפשרת לה לקבל החלטות, היא לא מאכזבת. לאינטואיציה, שגרה אצלי בבטן ומנהלת על בסיס קבוע מאבקים עם המוח והלב, מוקדש הפוסט הזה.  הימים ימי טרום פסח אבל הסיפור מתחיל קצת לפני חנוכה, בלילה חורפי טרוף שינה, 03:00 בבוקר, בדקתי מה התחדש בפייסבוק בתקווה שהעיסוק ירדים אותי (לא קרה). תוך כדי התעדכנות, צדה את עיני 'התשוקה לאור', ואני, ששמות יצירתיים עושים לי את זה, עצרתי לחיטוט מעמיק. התברר ש'גברא', בית ספר לצילום שלא הכרתי עד לאותו רגע, מפיק…

ב-ב-ק-ש-ה

גדלתי באשדוד כבת יחידה למשפחה רומנית "אסלית" וזכיתי לחינוך מוקפד ושמרני. ספונטניות, חוצפה, העזה, שחרור וחופש לא היו שם וכל ניסיון מצידי להתנהג כמו "צברית" לא התקבל בעין יפה. חינכו אותי שלא להפריע, לא לצלצל לאנשים בין שתיים לארבע. לא לקפוץ לביקור ללא הודעה מראש, להקפיד שהבית יהיה "טיפ-טופ" כשבאים לבקר. לימדו אותי לצאת מגדרי כשאני מארחת, לא לספר דברים אישיים, לא לטוב (שלא לנקר עיניים) ולא לרע (שלא ישמחו לאיד), לעזור תמיד למי שמושיט יד לעזרה ולהשתדל שלא לבקש. שמרו עליי בצמר גפן ועל פי המוסכמות עד הצבא. הייתי בת 19 כשהכרתי את ירון, שותפי למסע ב- 30 השנים האחרונות….

החיים זו אופרה אחרת

המצלמה הובילה אותי למפגש עם האופרה הישראלית, עד אז אחזתי בדעה שאני לא מחובבי הז'אנר, בעקבות ניסיון כושל מהעבר הרחוק, הטלתי וטו על אופרה. הפעם, הפוטנציאל הצילומי הגלום בחזרה גנראלית עם תלבושות ותאורה "על מלא" שכנע אותי לעשות את המאמץ (כמובן שהיתה גם השאלה ההיא מהפוסט הקודם: מתי בפעם האחרונה עשית משהו בפעם הראשונה?!). נכון שנפלתי על הפקה קלה לעיכול, מלאת הומור, תלבושות ססגוניות, תאורה נדיבה וסוף טוב ולא תמיד זה ככה, אבל איך שלא יהיה, האופרה הצליחה לעורר את סקרנותי. החלטתי לתת צ'אנס גם להפקות לגדולים ולא רק לסינדרלה – לכו תדעו, עוד תיוולד שוחרת אופרה וגם אם לא, לפחות…

מתי בפעם האחרונה עשית משהו בפעם הראשונה?!

לפני משהו כמו שנתיים אדלר חומסקי & וורשבסקי יצאו בפרסומת לספרינג Tea עם הסלוגן "מתי בפעם האחרונה עשית משהו בפעם הראשונה?" ומאז, המשפט הזה לא מפסיק להתנגן לי בראש ויותר מזה, הוא מנהל אותי! הרגלי הצריכה אמנם לא השתנו, החיים, דווקא כן. הסתכלתי לעצמי בלבן של העיניים  (זה אפשרי) ושאלתי "מתי בפעם האחרונה אני עשיתי משהו בפעם הראשונה?" ואיך זה יכול להיות שככל שעוברות השנים, מתמעטות ההתחלות?! נרשמה דממה. נכון שהתברכתי בעבודה שמהווה קרקע פורייה ליצירתיות ולהתחדשות מתמדת א-ב-ל אני מאמינה שתכלית החיים לא מסתכמת בעיסוק המקצועי שלנו ויש לי ציפיות גבוהות גם מהחיים שאחרי שעות העבודה ושם, הדברים עבדו "קצת"…