עם כל הכבוד לסינדרלה



התשוקה לצילום הובילה אותי לחיבור מחודש עם אחת האהבות שלי, מחול מודרני ובלט קלאסי.

אני לא רוקדת, לא התברכתי באינטליגנציה תנועתית מפותחת וכל הניסיונות להפוך אותי לבלרינה בגיל 3 עלו בתוהו, מה שכן יצא מהניסיונות הללו זו הערכה עמוקה לאמנות הנפלאה והמדויקת הזאת ולאחרונה, בשליחות המצלמה, מצאתי את עצמי מבלה שעות ארוכות במעוז הבלט בארץ,  חדרי החזרות של הבלט הישראלי, מתבוננת ברקדנים (שם כולל גם לרקדניות), נפעמת מכל ניואנס ומנציחה את 'מאחורי הקלעים' תוך שאני לומדת אותם ואת היכולת שלי ללכוד רגעים ולתעד רגש.

רפרטואר החזרות כלל את 'סינדרלה', מהפקות הבלט שרצות עכשיו על הבמות בארץ. לשם הגילוי הנאות, אני לא מאמינה בסינדרלות, אני כן מאמינה בבלרינות. לכלוכית, כפי שאני מבינה אותה, לא הפכה לסינדרלה בן נשף אלא עבדה קשה מאד במשך שנים וצלחה מהמורות שעיצבו את דמותה ואת אישיותה, הפכו אותה למי שהיא ולמי שהנסיך התאהב בה כל כך עד שחשב שזה רעיון מבריק להפוך על פיה כל אבן בממלכה כשנעל זכוכית בידיו.

אז נכון שהרקדנים, בדומה לסינדרלה, קורצו מה"חומרים הנכונים" אבל רק התשוקה שלהם וכח רצון יצוק ברזל עיצבו את יכולותיהם והשפיעו על זהותם.

מאחורי האלגנטיות, המקצועיות המוקפדת והגזרות הדקיקות יש אמנם כישרון רב וגנטיקה משובחת אבל מובילים אותם טוטאליות, משמעת עצמית, נחישות ולמידה מתמשכת.

שנים של קפיצות ונפילות, אצבעות רגליים דואבות, מתיחת שרירים ומתיחת גבולות היכולת, ים של זיעה, משטר תזונה קפדני ושגרת אימונים תובענית שמחייבת לא מעט וויתורים.

וכמו בבלט, ככה בבמה של החיים. כשאנחנו שומעים על מצליחנים או פוגשים אותם, אנשים ש'עשו את זה', מתעוררים בנו כל מני רגשות שנעים בטווח שבין קנאה, השתהות, הערצה ופרגון, יש לנו נטייה לנכס את ההצלחה למזלם הטוב ולקוות שביום מן הימים אלת המזל תקפוץ לבקר גם אותנו. אנחנו לרוב לא מודעים לשעות, ימים, שנים שהם בילו ב"חדרי החזרות", אנחנו לא חשופים לאין ספור הניסיונות, לחיים שלמים שהשקיעו בחלום שלהם, להעזה שגייסו, לאומץ שנכח ונפקד, לחוסר הביטחון שהרים ראש מעת לעת, ללמידה המתמדת, לכישלונות המפוארים ולהישגים הקטנים שעיצבו את דרכם להצלחה המסחררת שהגיעה "בן לילה".

בזכות ההתנסות הזו אמנם שכללתי קצת את המיומנויות שלי בהקפאת תנועה ובבחירת הפריים הנכון אבל בעיקר, קיבלתי שיעור חשוב במקצוענות, בללכת עם התשוקה עד הסוף ואני מתכוונת לאמץ את זה וליישם. הצילום מאפשר לי ומאתגר אותי לגלות את עצמי מחדש, יום יום. אני לומדת דברים שלא חשבתי אי פעם שאלמד, מתנסה, טועה, תועה ולעיתים גם מוצאת.

וחוץ מזה, מלבד התובנות על כוחה של נחישות ויכולותיו הנשגבות של הרצון, נדמה לי שלאחר כל השעות שביליתי עם הרקדנים, העמידה שלי הושפעה ואני יותר זקופה ואסופה מבדרך כלל. בחיי. עוברת לעמידה ראשונה 🙂

מאחורי הקלעים:
מאטה מוראי, המנהל האמנותי של הבלט הישראלי ואישיות כובשת, שיתף אותנו, תוך כדי ביקורת עבודות, ברמת ההקפדה והדיוק הנדרשת, אין מצב שהפוינט לא מתוח עד הסוף ולא יעלה על הדעת שהרגליים לא מהודקות לגמריי או לא ישרות לחלוטין וכדבריו " זה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לרקדנים". לא ממש הבנו על מה הוא מדבר אבל מאטה היה מאד החלטי.מעניין מה היה לו לומר על הבלרינה בתמונה :)
20160223_153621-2

2 Comments

  1. ורד

    אני רק רוצה להגיב כאן… נסיון

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s